top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תתמרה לילך מזומן

התעוררתי הבוקר עם המשפט הזה, והוא הלך איתי.. הלך מאוד.

חשבתי על ההתמודדות שלנו עם עצמנו אפילו ברגעים הכי פשוטים בחיים, לשבת בבית קפה, להזמין קפה, לעבור מקום, ללכת לקנות ירקות.

איך לפעמים ההתמודדות, כל התמודדות, היא קודם כל אנחנו מול עצמנו. כל מה שאנחנו רואים החוצה תלוי בעצם באיך שאנחנו מסתכלים על עצמנו ומתוך עצמנו. אם אנחנו קרובים לעצמנו ההסתכלות החוצה תהיה ממקום זה ואם ההתנגדות לעצמנו גדולה, כך נביט על התנועות של המלצרית, על הדרך, על עצמנו.


איך זה מרגיש ללכת כאילו מישהו אוהב אותי מאוד? איך זה מתנהג?

איך התנועות הופכות להיות? שלמות יותר? והישיבה היא הופכת זקופה יותר, מאמינה?

ומה קורה בימים שנשכחת מאיתנו ההרגשה ואנחנו לא מרגישים אהובים במיוחד. איך אנו מתנהגים אז? איך התנועות שלנו הופכות להיות?

ומה קורה עם הילדות...אם שם לא הרגשנו ממש באהבה אז תמיד נלך בעולם ככה ריקים? חסרים? מחפשים אחר האהבה?

האם התלות הזו בהרגשה היא שקובעת איך נרגיש?

תמיד נעים להיזכר במי שאוהב אותנו מאוד, תמיד נעים להרגיש אהובים, נאהבים, מוגנים אבל לא תמיד אנחנו מרגישים כך. יש ימים שהלב שלנו קצת ריק, יש ימים שאנחנו לא מרגישים את האהבה לעצמנו ולא של אחרים אלינו.

ימימה אביטל מדברת על המושג של רחם= לרחם על עצמך. לרחם לא מתוך רחמים אלא לעשות לך רחם לעצמך. לערסל את עצמך, לתת לך בית.

הערסול מתחיל בלחבק את עצמך גם כשאת הכי לבד ומרגישה לא אהובה, ככה בדיוק.


אני הלכתי אז כאילו מישהו אוהב אותי מאוד -


אחרי שתקראו את השיר היפה של לאה גולדברג

נסו לכתוב לאן הוא לקח אתכם

כתבו את שמות האנשים שאתם יודעים שאוהבים אתכם

קחו אחד מהרשימה ותתארו את עצמכם דרך העיניים שלו

איך הכתיבה גרמה לכם להרגיש?

מוזמנים לשתף אותי

שבת שלום יקרים.

מוזמנים לשתף ולהגיב גם כאן



22 צפיות0 תגובות
  • תמונת הסופר/תתמרה לילך מזומן

הצבעים שעוטפים אותנו משתנים. לעיתים זה בולט חזק מאוד ואנחנו הופכים לצבע אחד ולעיתים הכל ערבוב של צבע ואנחנו כמו מתהלכים בשלל צבעים.

וזה קורה לי המון. אני יכולה לקנות חולצה צבעונית ולהרגיש בה כל כך אני ולאחר כמה ימים ללבוש את אותה חולצה ופתאום להרגיש בה אחרת והרי ברור הוא שלא השתניתי בכל כך מעט ימים וזו בטח לא החולצה

אז מה קרה?

הצבע שבתוכי קיבל גוון קצת אחר והנה אני נראית שונה ואחרת לעצמי

ככה הרגשות שלנו עולים ויורדים

ובין כל ההליכות האלו בעולם, כל הבקרים והמפגש עם הרגש אני רוצה להציג בפניכם בלוג חדש שלא מבקר אלא נוטה לקבל את מה שעולה בנו ומציע אפשרות של כתיבה. כתיבה של הרגש, כתיבה של המחשבות, כתיבה של כל מה שעולה ושימוש בטקסטים- בשירה של משוררים יקרים שמצאו את נפשם בתוך המילה.

אז מי שלא מכיר אותי קוראים לי תמרה

אני עוד מתרגלת את ההגדרה של עצמי כי הצבעים בולטים בי מאוד

זאת אומרת אני רגש ומילה. ויש ימים שהמילים הן הכל ויש ימים שהמציאות בחוץ יותר אבל אני כבר קרובה יותר אצל עצמי ואצל המילה ויודעת יותר איך להפוך מציאות למילה בצורה רכה.


אז מה הצבע שלכם היום?

מביאה בפניכם את שירה של זלדה ומצרפת תרגיל כתיבה קטן עבור מי שנפשו חושקת בכתיבה ובהכרות עם עצמו.

מי הם האורחים של נפשכם? את מי אתם מכניסים במהירות? מי משפיע על הצבע שבכם כך שאתם יכולים לעלות מהר ולרדת?

ומה מחזיר אתכם לעצמכם בסוף היום או בתחילתו?

האם זו המוזיקה? הפרחים? ריח הערב או דווקא חושך מוחלט?

הקדישו כמה רגעים לכתוב עבור עצמכם - להרגיש מי הם האורחים בנפשכם.

ולקראת שבת, תלווה אתכם זלדה היקרה שיודעת ללכת עמוק בתוך הנפש

להניח פרחים ולבשם את השבת.

שבת שלום ממני





94 צפיות0 תגובות
bottom of page