top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תתמרה לילך מזומן

אני הלכתי אז כאילו מישהו אוהב אותי מאוד

התעוררתי הבוקר עם המשפט הזה, והוא הלך איתי.. הלך מאוד.

חשבתי על ההתמודדות שלנו עם עצמנו אפילו ברגעים הכי פשוטים בחיים, לשבת בבית קפה, להזמין קפה, לעבור מקום, ללכת לקנות ירקות.

איך לפעמים ההתמודדות, כל התמודדות, היא קודם כל אנחנו מול עצמנו. כל מה שאנחנו רואים החוצה תלוי בעצם באיך שאנחנו מסתכלים על עצמנו ומתוך עצמנו. אם אנחנו קרובים לעצמנו ההסתכלות החוצה תהיה ממקום זה ואם ההתנגדות לעצמנו גדולה, כך נביט על התנועות של המלצרית, על הדרך, על עצמנו.


איך זה מרגיש ללכת כאילו מישהו אוהב אותי מאוד? איך זה מתנהג?

איך התנועות הופכות להיות? שלמות יותר? והישיבה היא הופכת זקופה יותר, מאמינה?

ומה קורה בימים שנשכחת מאיתנו ההרגשה ואנחנו לא מרגישים אהובים במיוחד. איך אנו מתנהגים אז? איך התנועות שלנו הופכות להיות?

ומה קורה עם הילדות...אם שם לא הרגשנו ממש באהבה אז תמיד נלך בעולם ככה ריקים? חסרים? מחפשים אחר האהבה?

האם התלות הזו בהרגשה היא שקובעת איך נרגיש?

תמיד נעים להיזכר במי שאוהב אותנו מאוד, תמיד נעים להרגיש אהובים, נאהבים, מוגנים אבל לא תמיד אנחנו מרגישים כך. יש ימים שהלב שלנו קצת ריק, יש ימים שאנחנו לא מרגישים את האהבה לעצמנו ולא של אחרים אלינו.

ימימה אביטל מדברת על המושג של רחם= לרחם על עצמך. לרחם לא מתוך רחמים אלא לעשות לך רחם לעצמך. לערסל את עצמך, לתת לך בית.

הערסול מתחיל בלחבק את עצמך גם כשאת הכי לבד ומרגישה לא אהובה, ככה בדיוק.


אני הלכתי אז כאילו מישהו אוהב אותי מאוד -


אחרי שתקראו את השיר היפה של לאה גולדברג

נסו לכתוב לאן הוא לקח אתכם

כתבו את שמות האנשים שאתם יודעים שאוהבים אתכם

קחו אחד מהרשימה ותתארו את עצמכם דרך העיניים שלו

איך הכתיבה גרמה לכם להרגיש?

מוזמנים לשתף אותי

שבת שלום יקרים.

מוזמנים לשתף ולהגיב גם כאן



22 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page